סרן יגאל אלנבוגן ז"ל

סרן יגאל אלנבוגן ז"ל

1977-2005
"והוא בננו היחיד"
האנדרטה
יגאל הגיע ארצה כעולה חדש עם הוריו בגיל בר מצווה, והשתלב מהר
במערכת החינוך , החברה והתרבות הישראליות. הוא עשה זאת ברצון,
בהנאה, בשמחה - אהב את המציאות הישראלית ואת ההזדמנויות
שהיא נותנת לאדם. השתלב מהר בשפה, במיחשוב ובעשייה ואף
עלה על כל המקובל כשיצא כבר כצעיר לפני השירות הצבאי לעולם
של עשייה עסקית: עסק בייצור שלטים ואח"כ בהפקת העיתון "זוהר
הצפון".

הוריו מפליאים לתמוך בו בכל צעד ושותפים לעשייה שלו במסירות
אין קץ. יגאל ידע שאמא ואבא יהיו שם תמיד לידו, כמה בטחון שאב
מן הידיעה הזו, איזה כוח נתנה לו. במקביל לא הניח גם עשייה ערכית
חברתית – מד"א, משמר אזרחי, ליווי טיולי תלמידים ועוד.

עם גיוסו לגולני התחיל ליישם יכולות גם בצבא – הגיע לקורס
קציני תחזוקה וסיים אותו כקצין מצטיין, יצא לקורס מפקדי גדודים
ופלוגות ומונה ראש מדור הכשרות נהיגה של פיקוד צפון. מוכשר
מאוד, מסור ויודע להתהלך עם אנשים ופניו לעבר עתיד בצבא
להתקדמות ולהצלחה.
עשייתו נפסקה באחת, כאשר נהרג בעת שירותו בדרך שקשה
להבין ולפרש, ואינה עולה בקנה אחד עם דרכו ועשייתו הנמרצות
והמיוחדות.
האנדרטה לזכרו היא פסל שיצר הפסל הכרמיאלי סולומון לבייב.
האנדרטה הניצבת לא רחוק מבית המשפחה ונשקפת ממנו מביאה
לידי ביטוי חלק מן האישיות המיוחדת שלו. פרח הכלנית הכרמיאלי,
המבטא את אהבתו של יגאל לכרמיאל, עירו, מטפס על עמוד
האנדרטה, המתפתל כמו דרך חייו של יגאל, חותר למעלה, שואף
ורווי אמביציה ועם זאת בודד כל כך, נאבק ואינו מתפשר ועם זאת
הולך ודק.
ובלוח לזכרו אומר המשורר שמעון נדסון:
"אל תאמרו : הוא מת, הרי עודנו חי
אמנם לפיד נשבר, אך האש אינה דועכת,
שושן אשר נקטף, פורח בידי,
ונבל התנפץ, אך המנגינה נמשכת."