אנדרטה ליהודי אתיופיה – בכרמיאל

​"לא כולם סיימו את המסע מאתיופיה, בדרך לארץ ישראל...

 

חיי הקהילה היהודית באתיופיה

מקורה של קהילת יהודי אתיופיה, מכונה גם "ביתא ישראל".
על מקורם של יהודי אתיופיה ועל הזמן ההיסטורי שבו הגיעו לאתיופיה חסרים מקורות כתובים. לרוב ההיסטוריה נשמרה בעל פה והועברה כך מדור לדור.
לפי ההשערה ולפי צורת החיים שנשתמרה, ניתנו כמה גרסאות בנוגע לשאלת מוצאם.

 

  • הדעה הרווחת לגבי מוצאם של יהודי אתיופיה אומרת שהם צאצאי שבט דן, בימי פילוג בין מלכות ישראל למלכות יהודה, שבט דן שהחליט שלא להיגרר לריב בין האחים ירד למצרים ומשם הדרימו עם הנילוס לארץ כוש באזור אתיופיה וסודן של היום. למסורת זו יש ביסוס במקורות - כך מנבא הנביא ישעיה בימי גלות עשרת השבטים את שיבתם הביתה של הגולים ובכלל זה מארץ כוש, "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר יישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים, ונשא נס לגויים ואסף נידחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" ( יהישע י"א, י"א- י"ב). ביסוס נוסף קשור בנוסע יהודי , אלדד הדני מהמאה ה-14 שביקר באפריקה ובאסיה והוא מספר ליהודי בבל על שבט דן שירד לאתיופיה{כוש} דרך מצרים בימי פילוג הממלכה למלכות יהודה ומלכות ישראל.   
  • יש הקושרים את יהודי אתיופיה למסע הארוך של מלכת שבא. מספרים על בן שנולד למלך שלמה ולמלכת שבא ושמו מנליק, הבן משגדל והחכים שב לירושלים לבקר את אביו ובסיום הביקור שב לאתיופיה ועמו ארון הברית ורבים מבני שבטי ישראל שהלכו וייסדו ממלכה יהודית.
חיי הקהילה היהודית באתיופיה
חיי הקהילה היהודית באתיופיה
 
חיי הקהילה היהודית באתיופיה
חיי הקהילה היהודית באתיופיה
 

 רדיפות השלטון את הקהילה היהודית באתיופיה

רדיפות השלטון את הקהילה היהודית באתיופיה
 
יהודי אתיופיה מכנים עצמם "ביתא ישראל" שפירושו בית ישראל . כינוי רווח ל'ביתא ישראל' בקרב הנוצרים האתיופים הוא "פלאשים" שפירושו פולשים, חסרי אדמה זרים. כינוי זה דבק ביהודי אתיופיה בתקופה בה היו מלחמות בין קהילת יהודי אתיופיה לבין השליטים הנוצרים באתיופיה. מאבקים אלה נשאו אופי דתי בעיקר, שכן המיסיון באתיופיה בשיתוף השליטים הנוצרים ניסו לכפות את הנצרות בקבוצות השונות ובכלל זה ביהודי אתיופיה. יהודי אתיופיה במאבק זה נפגעו פגיעה פיזית וכלכלית.
הקיסר עמדא ציון (1344-1314) ניהל מלחמת חורמה ביהודים ובמוסלמים, המשיך דרכו ביתר התמקדות ביהודים .
נינו הקיסר איסחק (1429-1414) דמות בולטת באותה תקופה, איים במיוחד על היהודים להתנצר שאם לא יעשו כך תישלל מהם הזכות לאדמותיהם. משלא נכנעו ללחצים נשללה מהם האדמה ודבק בהם הכינוי "פלאשים".
בשנים 1468-1434 המשיך הקיסר זרע יעקב את הרדיפות אחר היהודים, ואף דבק בו הכינוי "משמיד היהודים ". יהודי אתיופיה המשיכו להיאבק ואף הצליחו להגדיל את השפעת היהדות. בתקופה זו חרפו נפשם לשימור היהדות, התפתחה גם תופעת הנזירות שהיא ייחודית ליהודי אתיופיה נזירים אלה מילאו תפקיד מכריע בשימור המסורת ובמאבק נגד הניסיונות לכפות את הנצרות על הקהילה היהודית, הם העתיקו את כתבי האורית (ספר תורה) והפיצו אותם בקרב הקהילה. מלחמות ורדיפות אלו המשיכו עד למאות 17-16 .
 

קשרי הקהילה היהודית באתיופיה, עם יהודי התפוצות

  • בשנת 1855 ,דניאל בן חמדיה, חבר קהילת ביתא ישראל, היה האתיופי הראשון שביקר בישראל ונפגש עם ראש רבני ירושלים לדון במידת האותנטיות לגבי מוצאם היהודי של ביתא ישראל.
  • בשנים 1862-1855 החלה התלהבות משיחית לציון, בשנת 1862 יצא אבא מהרי נזיר ומנהיג מביתא ישראל, יחד עם אלפי יהודים את הכפרים לעבר ירושלים דרך ים סוף, הם האמינו כי ה' יעשה עמם נס בדומה לנס שעשה ביציאת מצרים ויבקע את ים סוף. הסוף היה טרגי, רבים מהם מתו ברעב ובמגפה בעודם בגבולות אתיופיה. ניסיון כושל זה לעלות לירושלים חיזק את התחושה שאין דרך לעלות לארץ הקודש ולמידה מסוימת של ייאוש.
  • במאה ה - 18 התחזקו הקשרים הדיפלומטיים בין אתיופיה לארצות אירופה, בעקבות קשרים אלה התאפשרה כניסה של פוליטיקאים ומיסיונרים לאתיופיה. כניסה ויציאה מאתיופיה ואליה אפשרה להפצת המידע בדבר השבט היהודי היושב באתיופיה, ויהודי אתיופיה גילו כי יש להם אחים היושבים בירושלים. הידיעה חיזקה את הרצון לעלות לירושלים, והאמינו כי יצליחו במשימה בעזרתם של יהודי אירופה ואמריקה .
  • בשנת 1876 יצא מזרחן יהודי מפריס, יוסף הלוי לביקור בקהילות היהודיות באתיופיה, ובשובו פרסם "קול קורא " וקרא ליהודי אירופה להציל את יהדות אתיופיה. יוסף הלוי פנה לארגון כי"ח ("כל ישראל חברים")  וביקש מהם להקים בתי ספר ליהודי אתיופיה אך בקשתו זו לא נענתה.
  • בשנים 1909-1908-1904 יעקב פייטלוביץ, תלמידו של יוסף הלוי, נכנס לתמונה על מנת להמשיך את הפעילות סביב יהודי אתיופיה שהתחיל מורו ורבו. שליחותו של יעקב פייטלוביץ הפיחה רוח של עידוד ותקווה ליהודי אתיופיה , בשנים אלה יצא פייטלוביץ בשליחות הברון רוטשילד וארגון כי"ח לאתיופיה, וחזר לאירופה ואתו שני נערים, גטיה ירמיה ותמרת עמנואל . מטרתו היתה להקנות להם חינוך ברוח המסורת היהודית, כדי שיוכלו עם שובם לאתיופיה להדריך את הקהילה היהודית .
  • בשנת 1926 הקים פייטלוביץ בית ספר יהודי באדיס אבבה, ובמקביל המשיך להפיץ את דבר יהדות אתיופיה בעולם.
  • במחצית הראשונה של המאה ה-20, פייטלוביץ לקח אתו כ - 40 צעירים לאירופה להתחנך במוסדות יהודיים דתיים – באיטליה , ירושלים, צרפת , שוויץ וגרמניה. צעירים אלה חזרו לאתיופיה ועזרו בידיעותיהם ליהודי אתיופיה. פרופסור תמרת עמנואל, מראשוני הצעירים שיצאו לאירופה, חזר לאתיופיה, הקים בית ספר להכשרת מורים וניהל אותו. הוא אף עמד לצד הקיסר היילה סלסה ופעל רבות למען היהודים.
  • 1941-1936  כיבוש הצבא האיטלקי את אתיופיה בשנים אלה, הפסיקו את הפעילות היהודית. הקיסר היילה סלסה גלה, ואף שהה זמן מה בירושלים. תקופה זו היתה קשה ליהודי אתיופיה ולמרות הקשיים הם נשארו באמונה ובדביקות דתית מסורתית לירושלים.
  • שנת 1941 היתה סוף הכיבוש האיטלקי. היילה סלסה שב להיות קיסר אתיופיה, ומשנות ה - 40 ועד שנות ה - 70 כוננו יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל . מצבם של יהודי אתיופיה בתקופה הזו היה טוב.
  •  בשנת 1955 -עלתה קבוצה של 12 נערים ונערות לישראל. נערים אלה הגיעו לכפר בתיה כדי ללמוד עברית והלכות עפ"י הרוח והמסורת היהודית בארץ, ולחזור לאתיופיה על מנת ללמד שם את בני הקהילה.
  • בנובמבר 1956 הגיעה הקבוצה השנייה שמנתה 15 נערים ונערות .
  • ב - 1957 חזרו מרבית מבני הקבוצה הראשונה לאתיופיה כדי למלא את משימתם .

 

 
 

 

 

הכרה ביהדותם של יהודי אתיופיה

כבר במאה ה- 16 ,קבע מנהיג יהדות מצרים - הרב דוד שלמה בן אבי זימרה(רדב"ז), כי על פי ההלכה, בני ביתא ישראל הנם יהודים ככל העם.
בשלהי שנות ה - 60 של המאה ה - 18 הכירו רב ראשי, ומנהיגי היהדות, ובהם הרב הידוע רבי עזריאל הילדסהייר מאיזנשטאדט שבגרמניה, בביתא ישראל כקהילה יהודית.
בהסתמך על פסק ההלכה של הרדב"ז, קבע בשנת 1973 הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של יהדות ספרד:  "הגעתי למסקנה כי ביתא ישראל הנם יהודים, שהכרח הוא להצילם מהתבוללות והיטמעות. אנו מחויבים להאיץ את תהליך הגירתם לישראל, ולחנכם ברוח תורת הקודש, עלינו לשלבם בבניית ארץ הקודש".
בשנת 1975  כתב הרב הראשי האשכנזי, שלמה גורן, בדבריו לקהילה: "... הנכם אחים, דם מדמנו ובשר מבשרנו, יהודים כדת וכדין".

חלום של דורות רבים -  יהודי אתיופיה חולמים על ציון ועל שובם לירושלים

שנים רבות ייחלו יהודי אתיופיה לנס, שיוציאם מגלות אפריקה וישיבם לארץ אבותיהם, ארץ ישראל. עזיבת הכפר הקהילתי - חקלאי באתיופיה, אשר איגד מרקם חיים של אלפי שנים של בני הקהילה, נבעה מגעגועים לירושלים, ארץ חלב ודבש, והייתה נטועה בלבבות, עוד מימי התנ"כ.
זיקתם של יהודי אתיופיה לציון (ירושלים) התבטאה: בתפילות, בסיפורים, מכתבים ואגרות לארץ באמצעות שליחים. הם שמרו על דתם, עד כדי קידוש השם.
יהודי אתיופיה הם יהודים מאמינים, וירושלים חרוטה בליבם. החיים באתיופיה נחשבו עבורם כחיים במדינה זרה.
ירושלים היא מרכז התפילה, עיר האלוקים, ואין תפילה שלא הוזכרה בה ירושלים. בכל תפילה ביקשו מהקב"ה, שיחזיר אותם לארץ אבותיהם. כשהתפללו – התפללו לכיוון ירושלים, כששחטו - שחטו לכיוון ירושלים.
ב"חג הסיגד", נאמרת תפילה לשלום ירושלים, בקשה ותחנונים מהקב"ה להעלותם ארצה במהרה.
בשיחות המשפחתיות ובאירועים חברתיים תמיד הזכירו את ירושלים. כמעט בכל בית יהודי דיברו על רצונם לעלות לציון. הסבים והאבות סיפרו סיפורים על ירושלים הקדושה והדגישו, שרק אם יהיו צדיקים, ישמרו על התורה ויקיימו את המצוות, יזכו להגיע לארץ, להקריב קורבנות בבית המקדש ולחיות בארץ הקודש.
ציון וירושלים היו יסוד במנהגי הבנייה של הקהילה היהודית באתיופיה. בן הקהילה שבנה בית - לא הציב לו יסודות חזקים, ולא הניח על הגג רעפים טובים.  לשאלת אנשי הכפר למעשיו, היה עליו לענות כי: בשנה הבאה אהיה בירושלים, אז למה לבנות בית עם יסודות טובים? את הבית החזק והטוב יש לבנות אך ורק בירושלים, כי היא יסוד החיים של עם ישראל. הזמניות בבניין הבית, מבטאת את היחס המיוחד והכמיהה העזה של קהילת "ביתא ישראל" לירושלים.
 

  המסע הטרגי מאתיופיה דרך סודאן לארץ ישראל

בשנות השמונים של המאה ה- 20, יותר מ - 30 שנים לאחר קום מדינת ישראל, החל המסע הגדול של בני העדה האתיופית לעליה לארץ ישראל.

אלפים מהעולים, תינוקות, ילדים, נוער, נשים, מבוגרים, וקשישים - מצאו את מותם במדבר, בדרכם למולדת. יותר מ - 4,000 מיהודי אתיופיה ניספו בעליות המאה ה - 20 , בשנים 1980-1982, 1984-1985.
בדרך לא דרך, בבריחה מתמדת מפורעים וצרים, בחציית מדבריות ו  טרשים, חרפו נפשם וצעדו במדבר ובהר, בדרכם אל החופש. האסון פקד כמעט כל אחת ממשפחות העולים מאתיופיה.
במסעי התלאות והרצח, במדבריות ובהררי אתיופיה וסודאן, היו בני הקהילה נתונים לרמאותם ואכזריותם של מלוויהם החמושים, אשר רימו, שדדו, אנסו, ורצחו בהולכים, בציניות, וללא רחם, תוך ניצול חוסר הישע של בני הקהילה האובדים במדבר ללא מושיע, בטבע האפריקאי חסר הרחמים.
עדות: אנשים נפרדים מבני המשפחה ומתחילים ללכת בעקבות מורי הדרך שהצטיידו בנשק קל או אוטומטי. מורי הדרך היו נוצרים ומקצתם באו מתוך הקהילה. היו מורי דרך שסיכנו ואף הקריבו חייהם, אבל רוב מורי הדרך היו רעים, זדים, חסרי מצפון, נטולי כל אנושיות. הם ראו בעבודה עסק משתלם. הסתובבו יום ולילה וחיפשו מהגרים, הציעו את עצמם, הבטיחו הבטחות בלי סוף פיתו את האנשים התמימים, לעיתים אף סחטו אותם, וכל שעמד לנגד עיניהם היה כיצד לנצל ולשדוד אותם. את הדרך מתאר בן עזר על פי סיפורי המרואיינים שלו: "העולים נאלצים לנוע מהר וללא הפסקה, לעתים ללא שינה, במסלולים הרריים צרים, בלילה, תוך פחד שאם לא ינועו מהר מספיק, ילכו לאיבוד. רבים נופלים.
דרכי הרמייה, אותם נקטו המלווים, כללו התחזות לשודדים, וגזילת הכסף, המים, והמזון - בכוח, מההולכים. יהודי אתיופיה עמדו חסרי מגן מול התקפות הברברים משתפי הפעולה עם "המלווים". ללא מים, ללא מזון, ללא חפצים - אנשים מתו באלפיהם, ללא תקווה, וללא הגנה.
קבורה במדבר, ללא קבר כהלכתו - זו הייתה מנת השפלתם האחרונה של הקורבנות. משפחות הנספים לא יכלו להביא את המתים והנרצחים (מידי אדם, ומיד הטבע) לקבר ישראל, לפי מנהג ישראל, בגלל תנאי המסע, האיומים, והשטח.
אחרי שחצו את הגבול, הגיעו הצועדים אל המחנות בסודן, היו אלו מחנות מוות, במקרים רבים. במחנות האוהלים של העולים האסופים, הם סבלו ומתו ברעל, ברעב, במחלות, בהזנחה, וב"טיפולים" שמהם לא חזרו המטופלים חיים. העולים הוכו בכל מכות האדם האכזר, גם מידי האחראים על מחנות האיסוף בקץ הנדודים, לפני ההפלגות והטיסות לישראל.
 

מבצעי העלייה מסודאן, לישראל

 
בתולדות עליית יהודי אתיופיה, נעשו מבצעיים שונים להעלות יהודים, מסודן ומאתיופיה :
  • "מבצע משה" (1984 – 1985 ) עלו לארץ כ – 8000 עולים מאתיופיה.
  • "מבצע שבא" - 1985 - הועלו כ 1200 יהודים מסודן, בעזרת סגן נשיא ארצות הברית גו'רג' בוש האב.
  • "מבצע יהושוע" - 1985 – הועלו כ 500 יהודים. יש לציין, כי תרומתם של פעילים רבים מיהדו�� אמריקה הייתה חשובה בשלבים אלה ובשלבים מאוחרים יותר, בעיקר בתחום הסינגור וגיוס כספים .
  • "מבצע שלמה" – מאי 1991 - הועלו כ 14000 יהודים, עקב מלחמת האזרחים המתמשכת באתיופיה, דרך אדיס אבבה בירת אתיופיה.
  • מבצע כנפי יונה – (2012-2013) - מבצע כנפי יונה , נועד לסיים את עליית הפלשמורה. במסגרתו הועלו כחמשת אלפים נפש ממחנה הממתינים בגונדר.

 

 
 

 יהודי אתיופיה בישראל, ובכרמיאל

בישראל מתגוררים כיום כ – 140,000 מיהודי אתיופיה.
בכרמיאל מתגוררת קהילה גדולה וחשובה של כ – 850 נפש מעולי אתיופיה.
בכרמיאל הוקמה אנדרטה של יזכור נצחי, לקרובים שניספו בסודן, שלא זכו לסיים את המסע, ולהגיע לישראל.
 
לפרטים נוספים ניתן לפנות אל יוסי ברקו נייד 0527018418