"דודו חי בתוכי , אני מדבר איתו…"
ומצד שני חישלו אותו גם כחבר וכרע לזולתו, איש של אחוות לוחמים.
חלומו של דודו היה להיות איש צבא לפרק זמן משמעותי, להתקדם בדרגות ובפיקוד. לאחר השירות חשב ללכת ולהקים ולחיות באחת מחוות הבודדים בדרום ולגדל בה כבשים. מדהים היה להצטרף לחלומו של דודו ולראות אותו, איש קבע שהשתחרר, נוקד פרוע בלורית מוליך את צאנו בדרום הארץ. מבט על הרצף הזה נותן תחושה של איש החותר קדימה, אוהב אדם ואדמה, איש של ערכי הגשמה והתיישבות.
בצבא השתלב והתקדם כחייל וכקצין כשהוא חווה את חוויית השירות בעוצמה גדולה. חייליו זוכרים אותו ומוקירים את מנהיגותו וזכרו, והוא מצידו הזדעזע מאוד מארוע הקשור בחייל מידחת יוסף, שהיה מנוגד לכל ערכיו ואמונתו.
בקרב "אל חאדר" באזור גוש עציון פעל ברוח ערכיו, נחלץ לפינוי פצוע – ונהרג. על אומץ ליבו זכה בצל"ש האלוף על רעות ועל דבקות במשימה – תכונות שמכיריו הכירו בו כל דרכו מילדות ועד רגע הנפילה.
אנדרטת הזיכרון לדודו משחזרת את ערכיו ומבטאת אותם, שני הלוחות באנדרטה זו – המסמלים את המשפחה ואת הצבא תומכים זה את זה. טול אחד מהם והשלמות תיפגע. הפלדה החשופה כל כך נחושה ומצביעה כחץ לשמים ופניה אל ציר ההליכה אל הוואדי, אל התנועה והטיול. בורג אחד חסר בה, זה החסר שלעולם לא ישלם ולא יתמלא, האור הזורם מן האבן בבסיס האנדרטה הוא אור של תקווה ושל חסד. האנדרטה נשקפת למסתכל מבית המשפחה בגבעת מכוש.
זכרו בליבנו.