“היום בו רעדה האדמה”
מובהק, שעשה הכל על מנת להשתייך לחטיבה הקרבית המהוללת,
להגיע למסייעת, להיות צלף מומחה – מקצוען, ולהשתייך לאותה
חבורה מופלאה שרואים בעץ הזית הענף של “גולני” את סמלם.
דורון היה בן כרמיאל – למד ביסודי “אשכול” (כיום “ניצנים”), המשיך
בתיכון “מגדים” והיה החלל הראשון של בית ספר זה. חיי החברה
והמשחק, השבתות והחגים, הטקסים ותערוכת הנשק – הביאו אותו
עם משפחתו וחבריו שוב ושוב אל פארק “אופירה”, הנמצא קרוב
לבית בשיפולי הוואדי, שם גם בחרה משפחתו למקם את אנדרטת עץ
הזית לזכרו, עץ נטוע בעל שורשים וסביבו שביל ומעגל אבנים, שגם
הן מעצבות עץ. מיקום האנדרטה בלב העיר רומזת גם להיותה של
המשפחה נטועה בלב עירנו.
דורון היה איש של רעות ושל חברים ושל רוח טובה. תמיד עוזר, דבק
במשימה ותמיד ראשון – וכך נהג גם בקרב ההוא באזור ” קלעת
דובאי” בוואדי סלוקי. יחד עם הלוחמים חבריו נחלצו למנוע התקרבות
של מחבלים לגדר המערכת וליישובי הצפון. דורון עצמו רדף אחר
מחבלים, פצע מחבל ממרחק של כ 300 מטרים תוך כדי תנועה ושינה
בכך את פני הקרב. למרבה הצער נהרג, אבל נשקו בידיו מכוון למטרה
נוספת.
כחייל קרבי וצלף עשה דורון את תפקידו כפי שהוכשר לעשותו, אבל
הנסיבות של הקרב, האזור הסבוך ומצודה חרבה בשטח יצרו תנאים
שהכבידו על הכוח הלוחם והסבו את מותם ופציעתם של חיילינו ��דורון
היקר ביניהם.
דורון ייזכר בליבנו כגיבור חיל, שנפל במערכה.